יום ראשון, 31 באוגוסט 2008

על הקשר בין קשיות העורף ללב

- ד"ר, העורף שלי תפוס
- זה לא העורף, זה הלב


"וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד" (עקב י' טז').

פירש רש"י: "ערלת לבבכם"- אוטם לבבכם וכיסויו
ספורנו: " וערפכם לא תקשו עוד"- ובסור קושי העורף המונע מלפנות אל הראוי, תפנו להכיר את בוראכם

מי לא סובל מעורף תפוס. כמעט כל אחד מאיתנו ישמיע קולות של חתול מיוחם באם יעסו לו במעט את איזור השכמות והעורף. כמטפל, אני לא זוכר מקרה בו עורף של מטופל או מטופלת היו משוחררים (לפני טיפול).
אנחנו תולים את זה בלחץ, במצב הפוליטי/ ביטחוני/ כלכלי בארץ, בישיבה מרובה מול מחשב או טלויזיה, בחוסר תנועה ובמכת קור (בעיקר ממזגן בקיץ). כל זה נכון. אך,
האם חשבתם מדוע עם ישראל, "העם הנבחר", נקרא כל הזמן "עם קשה עורף"? ולמה בפסוק המובא מעלה, נמצא לחבר בין העורף ללב? ולמה לא חותכים גם את ערלת הלב בטקס ברית המילה?

ישנם פירושים רבים לברית המילה. אחד הפירושים מסביר שברית המילה נעשה ביום השמיני דווקא כי הספרה שמונה, על פי תורת הסוד, זו ספרה שהיא מעל הטבע. כלומר, יש לנו 7 ימים בשבוע, ממשיים וחומריים ולכן הספרה הבאה אחר כך, מסמלת את האלמנט שמעל הטבע, מעל הבריאה. וכך, אנו מחברים את עצמנו עם האלוהות, שנמצאת מעל הטבע. מה גם שבספרה 8 יש את תנועת האינסוף, מה שאין בשאר המספרים החתוכים. ושוב, האלוהות האין סופית והחיבור שלנו.
מקום הברית, קצה האיבר- שם מתבצע החיבור הכי קדוש בין גבר לאשה, שם מתחילה היצירה של חיים חדשים במפגש בין היין ליאנג, בין הזכר לנקבה. אך על פי המסורת, על מנת שהמפגש יהיה מקודש- ראשית יש להסיר את ה"מכסה" מעל האיבר, הערלה, הן פיזית והם רוחנית (תהליך שמתקיים בעצם הברית עצמה).
את העורלה עצמה טומנים בעפר. מדוע?
הרב אשל"ג מסביר סיבה פנימית לכך: "האדם צריך לחתוך את הטבע של האהבה העצמית שלו ואת זה לזרוק לעפר, לבטל אותו כעפרא דארעא". כלומר, ביטול הגאווה.
הגאווה, מביאה ל "אין עוד מלבדי" וכשדברים לא נעשים כרצוני, לא כמו שביקשתי ו/ או איך שרציתי שיהיו- זה מביא לידי כעס. הכעס משויך לכבד, לאלמנט העץ. הכבד ברפואה הסינית אחראי על הזרימה החופשית והחלקה של צ'י (אנרגיה) בגוף וכשהוא תקוע, בדר"כ בגלל כעסים פנימיים, הכל נתקע. השרירים מתקשים, תהליכים פנימיים נעצרים ואז "במקום שאין זרימה- יש כאב".
אם כך, צריך לטפל בכבד? אתם מבינים שלא. לא מספיקה ברית המילה עצמה. אלא עיקר ה"חיתוך" שאנו צריכים לבצע הוא הסרת עורלת הלב.
הלב, הנמצא במרכז החזה, משול לקיסר כל האיברים. הסינים אומרים "כשהקיסר חולה- כל הממלכה סובלת". הלב הוא משאבת הדם בגוף ושולט בדם. גם ברפ' הסינית וגם ביהדות כתוב: רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. (פרשת ראה, יב',כג')
כלומר, הדם, מלבד היותו נוזל אדום, בתוכו מוכלת הנשמה או הSHEN כפי שנקראת הנפש בסינית. כשהנפש לא מאוזנת, יש לבדוק את איכות וכמות הדם. (למשל, אחרי איבוד דם רב כמו לאחר לידה או ווסת ארוכה, בדימומים בין ויסתיים רבים , מופיעים תסמינים נפשיים).
כשאנו כבר יותר בוגרים (מגיל 13) אנו נקראים להסיר את ערלת הלב. כלומר, לתת לנפש אשר בדם לזרום בצורה חופשית, הרמונית ובריאה, ללא מעצורים, מחסומים, להסיר את המִכסה המכָסה את פתח הלב.
וכך, כשהנפש בריאה, אין סיבה לדברים להיתקע.
אז מה הקשר לעורף?
העורף, אחורי הצוואר, הוא הציר של הראש. הוא המכוון אותנו לאן להסתכל, הוא השולט בתנועות וכיווני הראש. הוא זה המסמל לגוף להסתובב בעקבותיו וללכת בדרך שבה ראה לנכון ללכת. הבעיה שלנו, שלא תמיד אנו בוחרים בדרך הנכונה ללכת בה. אלא מתעקשים ללכת בדרך שבה הלב, שעודנו מכוסה בעורלה בחר ללכת בה. אם מתוך נוחות, תאווה, גאווה, התעלמות ועצימת עיניים תוך כדי אמירת "יהיה בסדר והכל לטובה" בעוד שבתוך תוכנו אנו מרגישים שהדרך היא אינה הדרך הנכונה והמתאימה לנו. לפעמים "החיים" הובילו אותנו למקום שבו אנחנו נמצאים מבלי שהייתה לנו שליטה על כך. ומה קורה בעקבות זאת?
הגוף, שאין שני לו ברצותו את טובתנו, מסמל ומסמן לנו: הלו!! הצוואר שלך מסובב לכיוון הלא נכון! לא זו הדרך! והוא נתפס.
זה יכול לקרות פתאום כי "הגיעו מים עד נפש", הגדשנו את הסאה, וזה יכול לקרות בהדרגה. אפשר להתעלם מזה, לאורך שנים אך תמיד, באיזה שהוא שלב- כבר לא נוכל לעמוד לו. ומסאזי'ם? לא יוכלו לזה. הקלה קלה אך לזמן מועט.
עם ישראל נקרא עם קשה עורף לא רק בגלל עקשנותו גרידא אלא העקשנות ללכת בדרכי "אלוהים אחרים", בדרכים לא לו. הצואר מסובב לכיוון הלא נכון ואנו עוברים על: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". (במדבר טו לט')

לכן חברים, אם העורף שלכם תפוס- התבוננו טוב טוב פנימה, הסירו את ערלת הלב, תנו לצואר שלכם להסתובב בחופשיות לדרך הנכונה שלכם, בה אתם צריכים ללכת והדבר נכון שבעתיים (או שמונתיים) עם כניסתינו לחודש 'אלול', חודש הרחמים והסליחות, חודש בו אנו נדרשים, כל אחד מאיתנו, לעשות חשבון נפש ולבדוק דרכינו ומעשינו.

בברכת חודש טוב

שלכם

שי

יום שבת, 23 באוגוסט 2008

עקב בצד אגודל- פרשת "עֵקֶב".

" והיה עֵקֶב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם...ואהבך וברכך והרבך וברך פרי בטנך אדמתך דגנך ותירשך ויצהרך...ברוך תהיה מכל העמים, לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך והסיר ה' ממך כל חולי..." (דברים ז')

כך מתחילה פרשת "עקב". בני ישראל לא מזמן יצאו ממצרים ועומדים להיכנס ארצה. יש הרואים את היציאה ממצרים כשלב הראשוני של היווצרות העם. ממצב של עבדים, בתוך כור ההיתוך הפכו בהנהגתו של משה לעם של ממש. העבדות- כחבלי לידה והיציאה כלידה עצמה. שלב המדבר הוא שלב הגדילה בו אנו לומדים מה אסור ומה מותר, מקבלים את כל הנחוץ לנו: מָן מן השמים לאכול, בשר עד לפתח הבית, סנדלים שלא בלו ושמלות שלא התכלו. מים מן הסלע לשתות והרבה נסיונות, שבהם לפעמים עמדנו ולפעמים פחות.
ערב הכניסה לארץ משה מסכם את מה שעברנו וממשיך בפרשתנו את ה"שכר והעונש" באם נעמוד או לא בתנאים האידאליים להמשך צמיחתינו, התבגרותינו.

הפרשה נבחרה להיקרא פרשת "עקב"- אולי בעקבות היותה מילה ראשונה משמעותית בפסוק זה אך נראה לי שיש לבחירה זו משמעות עמוקה יותר.
פירוש הפשוט של המילה "עקב" זה בעקבות, אם וכו'- כהתנייה אך חכמים מפרשים אותה גם כ"עָקב", החלק האחורי בכף רגלינו עליו אנו נשענים בעמדנו על האדמה.

העקב, על פי הרפואה הסינית, נשלט ע"י הכליות. הכליות הן שורש הYIN והYANG בגופנו, שער החיים, החומר הגולמי ממנו אנו מקבלים אנרגיה פוטנציאלית וע"י יכולת הטרנסופרמציה והשינוע של מע' העיכול והמחמם המשולש- היא הופכת לאנרגיית חיים זמינה ופעילה.
הכליות שייכות לאלמנט המים, השקיפות והאמת הפנימית של כל אחד מאיתנו וכן האמת האוניברסלית. הן משופעות באנרגיה שלא קיבלנו מאוכל ושתייה אלא פוטנציאל אלוקי, גנטי (תורשתי), פרה-נטלי.
הכליות הן המצבור של האנרגיה הזו בגוף ולכן מאוד חשוב לדעת איך להשתמש בה ואיך לא להשתמש בה. וכך, הסינים, כמו משה לבני ישראל העומדים בפני עצמם ועצמאותם עם כניסתם לארץ- נתנו הוראות והכוונה מה לעשות ומה לא על מנת להישמר ולא לחלות, מה לעשות על מנת להמשיך לפרות ולרבות בבריאות ושפע.

חכמים בחרו לפרש את המילה עקב כעקב כף הרגל בגוף על מנת להסביר את הרעיון של הענווה שיש לנו לנהוג בה עם אלוקים, שעלינו לקיים גם המצוות שלכאורה נראות הכי פחות חשובות ונמצאות אי שם למטה בסדר העדיפויות כמו שאומר רש"י:" אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון" . אך כאן, כמטפל ברפואה סינית, בעיניים ומחשבה סינית אני שם לב לדברים הבאים:

"עקב תשמעון"- הכליות ברפואה הסינית נפתחות לאוזניים. לאוזן צורה של כליה ועליה פזורות נקודות דיקור רבות שדיקורן משפיע על כל האיברים בגוף ממש כמו ברפלקסולוגיה שם האיברים משתקפים בכף הרגל (ושוב עקב:).
יכולת השמיעה תלויה בעיקר בחוזקת אנרגיית הכליות ועם הגיל, ככל שהאנרג' הפוטנציאלית, הגולמית אוזלת, כך עם הגיל המבוגר (בדר"כ) השמיעה נחלשת. ושוב- הקשר עקב- כליות- שמיעה.

הפסוקים ממשיכים "והרבך וברך פרי בטנך אדמתך... לא יהיה בך עקר ועקרה...והסיר ה' ממך כל חולי"- הכליות, הן האחראיות ברפ' הסינית על המטען הגנטי שלנו ועל יכול הפריון והרבייה. כליות חזקות- ייצרו וולד בריא וחזק ואילו כליות חלשות יכולות להיות פתח לבעיות התפתחות, חליים שונים וחולשות. וכך, אומר השם למשה שידריך את עם ישראל לדרך חיים נכונה ובריאה (פיזית ובעיקר רוחנית, נפשית) ובכך ההבטחה לפריון מבורך, פירות בטן ופירות אדמה בריאים וטובים.


אני מאחל לכולנו שנזכה ללכת בדרך האמת (הכלייתית) בצורה עקבית ונכונה, עקב בצד אגודל, ושנזכה לחיים טובים, פוריים ובריאים.

(עכשיו, נשאר לברר את פרטי הדרך, לא?)

יום שישי, 15 באוגוסט 2008

"בשמלה לבנה"- מאמר על ט"ו באב



"אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן... וְחוֹנוֹת בַּכְּרָמִים..." (מסכת תענית)

כמידי שנה אני מוצא עצמי מתחבט בשאלה מה יש בציון המועד "ט"ו באב" שעם ישראל דואג לציינו שנה בשנה מה הקשר שלו לאהבה, שמחה, בגדי לבן ואיך הוא מתסדר עם התיאוריה הסינית של "חמשת התנועות"?

"בשיא היאנג פורץ היין ובשיא היין פורץ היאנג"

ט"ו באב חל בליל ירח מלא (כמו בכל מחציתו של חודש ירחי). וכמו שאומרת הכותרת, בשיא המהלך של התמלאות הלבנה, שנמצאת בדיוק בהפרש חצי שנה מט"ו בשבט- מתחיל לו תהליך חדש.
אם ט"ו בשבט הוא חג לאילנות כי ביום זה "ירדו רוב גשמים" ופורץ לו כנבט צעיר אלמנט העץ, האביב ושמחת הקיץ - ט"ו באב משמש בהלכה
כיום האחרון לנטיעה (כל נטיעה לאחר מכן נחשבת לנטיעה של השנה הבאה) ונפתח השער לעונת הסתיו, אלמנט המתכת הלבן ולתקופת החגים בהם נפתחים שערי שמיים לקבל את תפילותינו ולהמטיר עלינו יורה ומטר.
מכיון שט"ו באב היה "יום נטיעות אחרון" לשנה אפשר להניח שט"ו באב היה חג של נטיעות, ולכן כשאמרו חז"ל "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב" אפשר שהתכוונו לבניית בתים חדשים בישראל (חתונות), שהן גם סוג של נטיעות חדשות ומכאן המקור למנהג החתונות ביום זה.
בנוסף, ט"ו באב מסמל את שיאו של הקיץ (עונת האש) ורגש האהבה, המשויך לעונה זו, נמצא בשיאו ולכן ט"ו באב קרוי גם "חג האהבה".
כל זה יפה וטוב ויכול להתאים לכולם אך מה מיוחד ביום זה דווקא לישראל? בספר שופטים מסופר סיפור "פילגש בגבעה".
מעשה פילגש בגבעה מספר על אונס של אישה משבט יהודה בידי צעירים משבט בנימין (מהיישוב גבעה) שגרם למותה. בעקבות המעשה נלחמו בני ישראל בבנימין מלחמת חורמה ואף נדרו לא לתת את בנותיהם לבני שבט בנימין. לאחר ששבט בנימין כמעט שנכחד מחוסר נשים, הפתרון לבעיית הנדר שניתן לצעירי בנימין הרווקים היה להגיע אל כרמי שילה בזמן החג ו"לחטוף" מבין המחוללות את האישה הראויה.

בנוסף לכך, בגמרא מובא ש"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב שבנות ישראל יוצאות ומחוללות בכרמים ואומרות: בחור שא עיניך מה אתה בוחר לך אל תתן עיניך בנוֹי תן עיניך במשפחה 'שקר החן והבל ביופי אשה יראת ה' היא תתהלל'".

אז למה לובשים לבן ולא אדום כצבע האהבה?
בני ישראל נמשלו ללבנה, שדווקא לאחר שהיא יורדת עוד ועוד מתחילה העלייה שלה ויום ט"ו באב מסמל את שיא העלייה לאחר הצער והירידה הגדולה של ימי בין המצרים ו- תשעה באב.
מט"ו באב היום מתקצר והלילות מתארכים, הרוח מתחילה לנשוב, הלחות נעלמת אט אט, היובש של עונת הסתיו נכנס וצבעה הלבן של המתכת נמצא בפתח. ישנן סיבות נוספות במקורות לבגדי הלבן אך כאן זה מסתדר נפלא עם התיאוריה הסינית של חמשת האלמנטים שאנו חוגגים את תחילת השנה החדשה, עונת הסתיו והחורף, ראש השנה למלכים ולחודשים, התחדשות כללית, צבירת כוחות ומאגרים לעונת החורף הקרה.

עכשיו, כשהדברים ברורים לי (ואולי גם לכם) אסיים ב-חג אהבה שמח, "מעבר" בריא וכן- "תחל שנה וברכותיה".

שלכם,
שי.















יום ראשון, 3 באוגוסט 2008

"הנוסע המתמיד"- רשמים מסין


שלום וברכה!

אם אתם קוראים את המאמר הזה, כנראה שאתם בדרך הנכונה. ב"דרך".
אין הכוונה במאמר זה לשכנע, לצייר תמונה וורודה או לדחוף מישהו מכם לנסוע לסין.
לא כולכם תוכלו לנסוע לשם. בעיות פרנסה, ילדים, צרכים שיש לדאוג להם פה. אך אם יתאפשר- אם תוכלו לעשות מאמץ (גשמי ונפשי)- ההתקדמות ב"דרך" מובטחת.

הייתי בסין קרוב לחמישה חודשים. מהם שלושה למדתי בבית החולים האוניברסיטאי בעיר צ'נגדו שבמחוז סצ'ואן.
בחרתי להתמקד במערכת עיכול (digestive department), דיקור וטווינא.


סין- לא מה שחשבתם

כשאתם מדמיינים אותה, אתם רואים זקנים יושבים ומציירים קליגרפיות או מדברים על הפילוסופיה של החיים. אתם בטח רואים צעירים ומבוגרים עושים צ'י גונג, טאי צ'י, קונג פו ובונים את הצ'י בגופם ובסביבתם.... אז זהו- שלא.
לא כל סיני שתפגשו שם הוא הקיסר הצהוב, לא כולם מרחפים, מתעמלים, לוקחים צמחי מרפא, מודעים לעצמם ולחיים כמו שאנחנו "מצפים" מהם שיהיו.
אבל!
ויש אבל גדול. מעבר לכך שסין מדהימה בנופים שלה, היא מדהימה בפשטות שלה.
האנשים- קשיי יום, דואגים לעבודה, לפרנסה, לילד (היחיד) שלהם ולכלב (המעוטר בשכמיות מצחיקות למיניהן) ועם כל זאת, פשוטים.
בקבלה היהודית יש מושג שנראה "מלבושים" או "קליפות". הקליפות הנ"ל מעכירות את האור הפשוט שלנו ולכן כדי להגיע לאושר/ הארה- יש "להיפטר" מהמלבושים. ברפ' הסינית יש את המושג "shen ming"- הניצוץ בעיניים. ואת זה- מביאה הפשטות.

ה "גסטרולוג" שלי שם בבית חולים פעם אמר: "הסינים לוקחים צמחים כמו שהם מדברים אנגלית" וזה אומר, כמעט ובכלל לא. אז אם חשבתם לרגע שהסינים אוהבים לקחת צמחים.... אבל המודעות- ישנה.
לפעמים המודעות שם היא מודעות עודפת עד כדי כך שאנשים עושים אבחנה לעצמם ("יש לי חסר צ'י בכליות, נכון ד"ר? אז אולי תקיעות בלב"?) ולוקחים "פטנטים" או פורמולות על דעת עצמם. ואין שם בעיה לרקוח פורמולות באופן עצמאי. הצמחים נגישים שם כמו שפה הפלאפל נגיש רק חבל שפלאפל הוא (לרוב) לא חומר מרפא.
בשוק, בבתי מרקחת, בפינות רחוב, כמעט לאן שלא תפנו- תראו צמחי מרפא. נגיש. הרפואה הסינית- ברחובות העיר. חלום שמתגשם!
אבל- "אליה וקוץ בה". ראיתי במחלקה הרבה מאוד אנשים שקיבלו שלשולים, עצירויות וכאבי בטן- פשוט מלקיחת צמחים על דעת עצמם.

בנוסף לצמחים, רואים ברחובות קוראים בכף יד, מדקרים למיניהם שמציעים טיפולי פלא, אבחנות על פי אף, עיניים וכף רגל.
לבעלי יכולת השכמה מתקדמות (ומוקדמות)- אם תלכו לפארק הקרוב אליכם, תראו גברים ונשים מתרגלים טאי צ'י או צ'י גונג, נשים מבוגרות רוקדות ריקוד עם חרבות או מניפות ויש גם כאלה שסתם עושים הליכה תוך כדי סיבובי ידיים.
בקיצור, גם אם אתם לא תלמדו כלום בבית החולים (אוי ואבוי לכם)- תלמדו הרבה על אורחות החיים והפשטות רק מעצם ההתבוננות.

יאללה תכל'ס!

הת'כלס קצת מורכב כי כל אחד יש לו צרכים שונים ורצונות משלו.
אני באופן אישי החלטתי להתמקד.
יש את האפשרות לפרוס את החודשיים כך שכל יום יומיים אתם במחלקה אחרת אך אני חששתי מ "תפסת מרובה לא תפסת" ולכן התמקדתי במחלקת העיכול (שמעניינת אותי ממש באופן אישי ואם מישהו מכם רוצה הסברים למה, יש לי הסבלנות להסביר).
למי פונים?
לרמון והנהלת הסמינר. שם כבר ינחו אתכם לגבי מילוי הטפסים והאישורים הרלוונטיים. הם גם המקשרים ביניכם לבין האוניברסיטה בסין ודואגים שיעשה הכל על מנת שתקבלו את מה שתבקשו.

בית החולים מתחלק למרפאות חוץ (out patient) ומרפאות פנים (inpatient).
למרפאות החוץ מגיעים המקרים שמקבלים מרשם והמטופל חוזר לביתו ובמרפאות הפנים נמצאים המטופלים שהוחלט לאשפז אותם.
המחלקות, בגדול ממש, מתחלקות ל-3.
דיקור, צמחים, טווינא.

במחלקת דיקור- תראו בעיקר מקרי שבץ, שיתוקי פנים (פציאליס) למיניהן ולעיתים נדירות בעיות פנימיות שהצמחים לא ממש עזרו להם.
בטווינא- זו מחלקת ה "בטן גב" (תרתי משמע). ולמה? כי כמעט ואין שם מטופלים. לא בגלל שהרופא לא טוב או שאין בעיות אורתופדיות בעיר אלא שפשוט הרבה יותר זול לאיש הפשוט לקבל טיפול טווינא באחת הקליניקות בחוץ (שנשלטות ע"י מטפלים עיוורים- שעושים הצגה טובה ממש, לפעמים) ככה שאם אתם רוצים להתמחות בטווינא- זה קצת קשה במרפאת הבית חולים. אני ממליץ לקחת "שיעורים פרטיים" מהמאסטר לטווינא של האוניברסיטה. פשוט לבקש.

אבל, גבירותיי ורבותיי, העיר צ'נגדו מפורסמת ברפואת הצמחים שלה. בצ'נגדו יש את שוק הצמחים ה כ י גדול בסין והרופאים מומחים בעיקר בצמחים. אם תרצו, תבקשו ממשרד הזרים באוניברסיטה שיארגן סיור בשוק הצמחים עם מישהו שמבין ועם מתרגמת טובה(!). לא לשכוח להביא מצלמות. זה מרתק- לא רק לאוהבי צמחים.

שימו לב!
אם לא תבקשו שיבוץ/ מחלקה ספציפית, הם ישבצו אתכם על דעת עצמם או על בסיס רופא פנוי.
אילו מחלקות יש? עור, ילדים, גניקולוגיה, עיכול, כבד כיס מרה, מחלקת רקטום (יש כזה דבר. בדקתי), נוירולוגיה ועוד...


"אין הביישן למד..."

אם ניחנתם בביישנות טבעית, זה הזמן להיפטר ממנה לפחות לזמן השהייה בבית החולים. למה? כי מי ששואל לא לומד.
אני מאחל לכם שתקבלו רופא/ה שיסביר לכם את ה"קייס" ואת עקרון הטיפול, הטיפול והסיבות השונות שהנחו אותם דווקא לאבחנה זו. אך לצערי, (לרוב) זה לא קורה.
הרופאים שם לא ממש שמים לב אליכם שאתם שם כי היו אלף לפניכם ויהיו אלף אחריכם או כמו שאמר אחד הרופאים למתרגמת שלי "הזרים הם כמו עננים. יום אחד ישנם, יום שני אינם" לכן- יש לאזור כוחות ולשאול! לשאול! לשאול!
אל תוותרו על אבחנת דופק ולשון ואם יש משהו שלא הבנתם- תרשמו בצד או שתשאלו מיידית. אחרת, תלכו לאיבוד בין כל המקרים והמטופלים.


"ואין הקפדן מלמד"

יש מעט, אבל מעט רופאים שישאלו אתכם שאלות, וזה טוב. ממש טוב, כי זה מראה על כך שלרופא הזה אכפת מכך שתדעו ושיש לו רצון ללמד אך פגשתי גם בכאלה שכל הזמן "מתקילים" ואם אתם לא יודעים הם לוקחים את זה באופן אישי וקצת יורדים עליכם, בלשון המעטה. אני אומר-
אין מה להתרגש. לקחת את הדברים בפרופורציה וללמוד מכל דבר.
אם יש רופא שלא מוצא חן בעיניכם כי מתנהג אליכם בזלזול, לא מתייחס בכלל וכדו'- אפשר לפנות למשרד הזרים והם יחליפו לכם אותו.

טיפים

לבית החולים יש להצטייד ב:
- מחברת עבה
- עטים רבים (כי אתם הולכים לכתוב הרבה ומי שלא- איך ילמד?)
- סבלנות
- מוטיבציה ורצון ללמוד


לסיכום,

הדרך להיות מטפל יותר טוב, עוברת בסין.
אני קיבלתי מזה המון. ידע באבחון, צמחים, דיקור, טכניקות דיקור וכן- הרחבת אופקים.

אני מאחל נסיעה, שהייה ולמידה פורה לכל המתכוננים לנסוע. ולאלו שלא נוסעים, אם לא השנה אז אולי שנה אחרת ותזכרו-
"מכל מלמדיי השכלתי"- מכל דבר אפשר ללמוד.

אחד הדברים שנוכחתי לראות שם, זה שהרמה של הרפואה הסינית שלנו הישראלים לא רק שלא רעה בכלל אלא אפילו טובה מאוד ולפעמים עולה על זו של הסטודנטים שנמצאים שם בשנה חמישית או שישית. הרמה פה טובה. טובה מאוד. ועל כך תודה תודה להנהלת ומורי הסמינר למסלול.

לבסוף, אחרי 4 חודשים בסין אני יכול לומר שמלבד הרפ' הסינית שלשמה נסעתי-

אין כמו בארץ.

שאו ברכה ו "דרך" צליחה!



שי

יום רביעי, 30 ביולי 2008

סיפור על אש(ת) הקיסר

"אתה מבין"? הוא פתח ואמר- "יש את הPC ואת הTW. אתה עדיין בTW".
אני מבין, החזיר, והשפיל מבט.

היׁה היה קיסר. והקיסר היה טוב לב, רווק ונערץ. יום אחד החליט שזהו. את כל תשוקותיו סיפק, דבר לא היה חסר לו ועכשיו- הגיע הזמן לאהבת אמת. חיפש וחיפש.... ומצא. היא הייתה כל מה שרצה. טובת לב, חסודה, חכמה, נשית ויפה יפה כל כך עד שלא היה יכול להוציא מילה אחת ברורה לידה.
במהרה הוא ביקש את ידה והיא- התגשמות חלומה, כמובן שלא סירבה.
נערך משתה גדול, הוזמנה כל הממלכה ונקבעו שבעה ימי משתה. לאחר שבעת הימים המבורכים- נכנסו לארמונם והחלה מזדחלת לה ה.....שגרה.

"למה אינך מבינה"? "מדוע לא לובשת כבר את השמלה שעלי כה אהובה"? "תעשי מהר מהר אין זמן, אני שומע כבר את הקיבה והנה באה לה גערה, נעירה צקצוק ונשיפה. חושב: יותר נחמד לי עם החברות של המלכה מאשר להיות לבד בחברתה ואולי אולי לא עשיתי בחירה נכונה?
והיא: "למה כבר אינך מחבק כשהיית? והיכן המתנות שפיזרת קודם החתונה? ולאן, לאן נעלמה לה השיחה?? והמילה הרכה? המחמאה? כל היום עסוק בענייני הממלכה! פנה לי קצת ממך. מזמנך".

למרות קוצר זמנו (והסבלנות) החליט הקיסר בעקבות לחץ רב מצד המלכה לפנות לחכם הממלכה ולשאול בעצתו. מה קרה, מה ניתן לעשות והאם ניתן לתקן את שנגרע?
וכך לחכם הוא אמר:

זה כבר כמה חודשים שאיני נמשך כעש אל האש, כפי שנוהגים לומר, כי האש לא כבתה אלא מלחששת לה ומחפשת מקומות אחרים להתפשט. כדרכה של אש. חרכה, פצעה, לפעמים על קטנה, לפעמים התגברה.
דימעותיה- כבר לא יכלו לה. בתחילה, הספיקה דמעה קטנה להשקיט הבעירה אך ברבות הדמעות- היא התחזקה והתקשחה- פרצה בלהבה שאפילו אני איני יכולתי לכבותה.

לפני החתונה הם דרשו בדרשה :

א(י)ש. א(י)ש(ה). שוֹרָה שכינה ביניהם- "עזר כנגדו", לא שורה שכינה- אש אוכלתם. וכנראה שלא היה מצידי אל רק התבערה.

"צריך לחתוך", החכם ממשיך ומבצע תנועה חדה עם היד. "אין לי עוד שום עצה. אתה כבר נשוי. כבר אין לך ברירה, כל עוד עולה בך שארית של אהבה".

היא מחתה דמעה. הוא- מבולבל, מבטו מושפל לרצפה, ויצאו הלכו משם בחזרה.

בדרך, כל השתיקה, הרהר בדברי החכם. "למה הוא התכוון שאני עוד ב TW ולא עברתי ל PC"?
יש לכם תשובה?

והרי הוא הנמשל:

ברפואה הסינית הלב, המשוייך לאלמנט האש, הוא הקיסר.
באלמנט האש, 4 איברים. שניים יאנגים ושניים יינים. מתוכם, הTW יאנגי והPC ייני.
במשך חיינו אנו עוברים בכל השערים של "5 האלמנטים" (5 התנועות) ושער האש הוא עם תחילת גיל ההתבגרות. הגיל בו מתחילות האהבות הראשונות, ההתלהבות, החיזור המשוגע, נגיעה ראשונה, נשיקה ראשונה...
האש הבוערת, שאחראית לכך- כמו במדורת ל"ג בעומר- היא אש גדולה, חמה ומרשימה. אך כולנו יודעים שסופה של אש גדולה להתנמך, להתקטן ואם לא נזינה בעוד חומר בעירה (ייני) ונורידה לאדמה- היא תכבה.

האש שלו הייתה גדולה, אך המשיכה הלאה, חיפשה לה שדות זרים ללחך בהם. ובמקום שהייתה לה הבעירה הגדולה- נותרה לבדה אדמה חרוכה.

"יצר האדם רע מנעוריו"

"אתה עוד בTW", מהדהד וחוזר. אנחנו מחפשים את ההתלהבות, החיזור, המרדף, ההתחדשות, החדשנות, החום, השטח החדש והלא מוכר, ההרפתקאה. כאלה אנחנו בטבעינו. יאנגים. וזה לא רע- אלא כשזה בזמנו ובמקומו.
והזיכרון, החוויה שהייתה, שאומרת "היה שם משהו אמיתי"- לאן זה נעלם?

"תוסיף חומר", אמר. תוסיף ותיתן, משלך, מעצמך, את כל כולך עד שתגלה שמה שבטבעך, הרי זה יצרך- לא מנוגד לזוגתך. והיא מתוקף תפקידה הייני, המקבל, המכיל- תדשא דשא, תכה שורש, תציץ ענף ותניב פרי. כלומר, מתוך הקבלה- תבוא הנתינה. ועוד יותר. (אלמנט האדמה בא מייד אחרי אלמנט האש).

"תעבור לשלב הPC". מגן הלב. מגן הקיסר. תגן על האש לבל תיכבה- ע"י נתינת החומר (כן כן, זה הזמן לשבור חסכונות...ולתת. בעצם, לקיסר לא חסר דבר מה לתת, נכון? ).

אז הוא נתן. בהתחלה חיבוק ונשיקה. אחר כך מבט ואיזו מילה טובה. וקנה לה טבעת קטנה וצמיד שתמיד רצתה. הוא צייר לה ציור וכתב לה שירים- עשה לה מסאז' בכפות הרגליים וסיפר לפני השינה סיפורים.
ובכל פעם שהרגיש דבר מה שגרתי מזדחל לאיטו לעבר ממלכת הוד קיסרותו-
חזר על החומר הנלמד והשיב את הדברים אל ליבו.

והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.

יום שני, 14 ביולי 2008



שלום לכולם!


חבר שהיה בסין הביא לי את המסמך הבא, שחשבתי שיכול מאד לעניין. שווה לקרוא עד הסוף..




מסע בסין! ניר פלורנטין

לימודי הרפואה הסינית במכללת סמינר הקיבוצים מתקיימים במסגרת של כ-4 שנות לימוד. בסיומן, נתונה בידי הסטודנטים אפשרות להתמחות בארץ או בסין. סוף שנה שלישית, המועד מתקרב. סין, אמיתית מאי פעם, מחכה לי.
העניינים תפסו תאוצה. הפרוצדורה של הוצאת הוויזה עברה בקלות יתרה, המזוודה כבר ליד הדלת. בת זוגתי תמכה ,דחפה ועזרה בכל מובן אפשרי. הפרידה ממנה בשדה התעופה הייתה קשה מנשוא.

בייג'ינג:



הנחיתה ב בייג'ינג לא הייתה קלה. הרגשתי כמו חייזר - מעטים היו דוברי האנגלית, והמקומיים הסתכלו עליי כזר לחלוטין ולא ששו לעזור. הם נראו מפוחדים ומובכים כאשר פניתי אליהם בבקשה לעזרה. נאלצתי לפנות לתיירים ובעזרתם הגעתי ליעדי – לעיר צ'נגדו שבמחוז סיצ'ואן. סין מורכבת מ-22 מחוזות, כאשר כל מחוז מאופיין בתרבות שונה, אוכל שונה וניב שונה של השפה הסינית.

צ'נגדו:



מיד עם הגעתי לעיר יצרתי קשר עם האוניברסיטה. לראשונה, נראה אור על פני כאשר נתקלתי במקומיים דוברי אנגלית שקיבלו את פני בחיוך. המשימה הראשונה הייתה לשכור דירה, אולם אם אתה לא דובר את השפה זו משימה בהחלט לא פשוטה. למרבה המזל, סטודנטים רבים לפני כבר נתקלו בבעיה זו ולכן האוניברסיטה ציוותה לי מתורגמן. לאחר שלושה ימי חיפושים מצאנו פאנג ואני את הדירה המיוחלת.
החוויה הלימודית החלה בהרשמה לאוניברסיטה, בדיקת המרצים, תוכן ההרצאות וסקירת המחלקות השונות בבית החולים. בניגוד למה שחשבתי, המחייה מאוד זולה ובמחיר מצחיק של 220$, ניתן למצוא דירה מקסימה, חמימה ומאובזרת (כולל כל התשלומים) ובמרחק של 5 דקות מבית החולים. אם היססתם לרגע, המחיר הוא לשני שותפים. על אף גודלה העצום של העיר, קל ונוח מאוד להתמצות בה. גם חיי הלילה הפתיעו לטובה - הבארים מלאים בתיירים ומקומיים גם יחד, הופעות חיות מידי שבוע, אלכוהול איכותי וזול, וכדי להשלים את האווירה, כמעט בכל בר יש שולחן פול שסביבו מלא בחורות סיניות יפות, ותיירות שבאות להעביר ערב נחמד בחברת זרים מכל העולם שהגיעו ללמוד ולטייל בעיר. משיחות עם תיירים, נוכחתי לדעת שהביקוש למורים לאנגלית בשיאו, ותוך שבוע מצאתי גם עבודה נחמדה שתמלא את שעות הפנאי... לימדתי ילדים בגילאי 5-6 שמילאו את ליבי אושר בכל פעם מחדש. המחנכת, הורתה לי לדבר איתם רק באנגלית והתקשורת איתם הייתה מדהימה. התשלום בעבור השיעורים הספיקו לי למחייה החודשית ( 4 פעמים בשבוע, שעה בכל יום).
הסטאז' בבית החולים היה מעבר לכל הציפיות. בבקרים הייתי לצד הרופאים במחלקות השונות. האבחון שעברו החולים היה עפ"י מיטב הטכנולוגיה והידע של הרפואה המערבית, אולם הטיפול ניתן בעזרת צמחי מרפא סיניים ודיקור. הלמידה הייתה אינטנסיבית, מאתגרת, מהנה והסיפוק מתוצאות הטיפולים היה אדיר. בשעות אחר הצהריים השתתפתי בהרצאות עם מיטב הפרופסורים לרפואה סינית. לאחר סיום הסטאז' ( 4 חודשים), החלטתי להמשיך ולהעמיק בתחום הגניקולוגיה ורפואת ילדים.

טיול והצעת נישואים:



חודש ינואר הגיע ועימו הזמן לחגוג ולנפוש לכבוד ראש השנה הסיני. השנה זו שנת העכברוש- אני יודע שזו לא החיה שהייתם רוצים לראות לצידכם, אך הסינים, מקנים לה ערכים של התמדה, חוכמה ומשפחתיות. ערכים חשובים לכל הדעות! בת זוגתי אושר, הגיעה לבקרני. ארזנו תיקים ויצאנו למסע קצר לספוג את התרבות הסינית. לרגלי הר ה le shan בו חצוב פסל הבודהה הגדול ביותר בעולם, סביב צמחיה עצים ומפלים, נהרות ומקדשים בודהיסטים הצעתי לה נישואין.



את ערב ראש השנה הסיני חגגנו אושר ואני עם הצוות מהאוניברסיטה. הוזמנו לארוחת ערב חגיגית המורכבת מתבשילים של ירקות, בשר ודגים ברוטב חריף סיצ'ואני והרבה bai jiu (יין צמחים סיני)- בדיוק כמו שהסינים אוהבים. בהמשך הטיול הגענו למחוז יונאן- דאלי הינה עיירה של היפים סיניים ותיירים מכל העולם שגרים שם ומחזיקים חנויות, מסעדות ובתי הארחה (להיות במנאלי שבהודו רק באמצע סין וללא ישראלים). משם המשכנו לכיוון "העיר העתיקה lijiang". כשמה כן היא, עיר זו לא שונתה מאז שנבנתה לפני מאות שנים. לאחר מכן נסענו ברכבת של 48 שעות מקונמינג לביג'ינג – מסע ארוך וחוויתי תוך התחברות עם הסינים המקומיים, משחקי קלפים, אלכוהול וספרים. ביקרנו בעיר האסורה, בחומה הגדולה וכמובן, בשווקים ל"קצת" שופינג... סין מומלצת לטיולים לאור יופייה העוצר נשימה , האנשים החביבים והחמים, האוכל המשובח.
התמחות שניה:
לאחר שחזרתי לצ'אנגדו בחרתי להתמקצע במחלקות פדיאטריה (רפואת ילדים) וגניקולוגיה (רפואת נשים) ועברתי לגור עם זוג סינים מדהימים- היא ד"ר בבית החולים -מתמחה ב- jing gui והוא בסוף שנה שביעית בהתמחות של גריאטריה.
תקופה זו הייתה המהנה ביותר בסין. בבית למדתי לבשל אוכל סיני, לומר כמה מילים בסינית וליהנות מחוויה יום יומית של תרבות סינית, ובבית החולים הרופאים ,שאליהם נצמדתי הכירו אותי טוב יותר מיום ליום וידעו מה ללמד אותי ואיך לגרות את מחשבתי בכדי שאמשיך ואעמיק בלימודי. בבית החולים ליוויתי מטופלים מכל המחלקות. פגשתי בחולי לב שטופלו בעזרת תזונה וצמחי מרפא והשיגו תוצאות מדהימות, פגשתי בחולי לחץ דם, שהצליחו לשלוט במצבם אך ורק בעזרת טיפול בעזרת צמחי מרפא. טיפלתי בדיקור בילדים בני שנה ומבוגרים בני שבעים. למדתי על מחלת הסרטן ועל השילוב הכל כך מוצלח בין כימותרפיה לצמחים. למדתי על מרקם היחסים העדין שבין מטפל למטופל. למדתי מצד אחד להיות רגיש, פתוח ולקבל את המטופל כמו שהוא, ומצד שני לדעת להעיר ולתקן אותו כאשר אורח חייו מזיק לבריאותו. לאור הידע העצום שרכשתי בסין, התעוררה בי תשוקה לחזור לארץ וליישם את כול הידע הזה. אך בכל יום שעבר למדתי יותר ויותר לכן חזרתי בכל בוקר לכיסא הקטן שליד הרופא בבית החולים וראיתי מקרים חדשים, מטופלים חדשים ודרכי טיפול שונים אצל כל רופא ורופא.
האדמה רועדת:
"תודה רבה על הדאגה אני בסדר גמור..." כך רשמתי לחברי לאחר שרעידת אדמה 8.2 בסולם ריכטר פקדה את סין והותירה הרס, אימה וכאב על מיליוני התושבים. ביומני, רשמתי את שעבר עלי: "רעידת האדמה הייתה לפני יומיים, מספר דקות לפני שהתחילה הרצאה ב- xin ling hotel בשעה שתיים בצהרים. הרעידה הייתה מאוד חזקה, וגרמה לנזקים כבדים לעיר ולמלון בו שהינו. בהתחלה, הסתתרנו מתחת למשקופים אך כשראינו שהבניין מתפרק וקירות נשברים ברחנו מהבניין לכביש. אלפים מכל רחבי צ'נגדו נשארו מחוץ לבתיהם עד עכשיו. מאז הרעידה הגדולה ישנן המון רעידות קטנות כל שעתיים. מאחר ואני מתגורר בקומה השביעית מרגישים כל רעידה וזה אומר "מפחיד". לאחר מספר שעות, כאשר הבנתי שזה לא ייגמר ברעידה אחת והשמועות היו "להתכונן לעוד רעידה גדולה", ארזתי את חפצי היקרים ביותר כאשר תוך כדי הבניין בו אני מתגורר נע מצד לצד כמו לולב ברוח ויצאתי החוצה עם שק שינה לישון ברחבת האוניברסיטה יחד עם עוד אלפי סינים ותיירים. נאמר לנו כי הרעידות הקטנות הם בעצם "after shock" וכי הם ימשכו בימים הקרובים ולכן אין לנו מה לדאוג. האמת, כבר התרגלנו לתזוזת האדמה מתחתינו ולא הייתה לנו יותר מידי ברירה, אלא להתפלל שלא תהיה עוד אחת... כוחות החילוץ עובדים יום וליל על מנת לחפש עוד ניצולים מתחת להריסות ואת האזרחים מפנים מהעיר לאזורים רגועים יותר. להרגיש את הרצפה "רוקדת" כשאתה בקומה השביעית, לא היתה חוויה מהנה במיוחד ולוקח לנו זמן לעכל את גודל האסון. מקווה שהסיוט יגמר בקרוב". כך תיארתי את החוויה, כאשר מימדי האסון ממשיכים להתגלות כגדולים יותר מיום ליום.

אפילוג:



איך אפשר לסכם תקופה שכזו???
בסין למדתי המון. הלימודים היו מאוד אינטנסיביים ומעשירים כמו גם תמכו בעיצוב האישיות שלי כמטפל. פגשתי המון מטפלים בסין וכולם מסכימים על דבר אחד - סין גורמת לך להבין בדיוק איזה סוג מטפל אתה רוצה להיות.
בסין חליתי מאוד (וחשבתי לחזור לארץ בעקבות זה) אך החלמתי במהרה בזכות הטכנולוגיה הרפואית והטיפול המסור של הרופאים בדיקור וצמחי מרפא.
בסין הכרתי חברים מקומיים שפתחו בפני עולם שלם ואחר לחלוטין מכל מה שאני כ"מערבי" מכיר- דרך מחשבה שונה, צורת אהבה שונה, פתיחות שונה, היסטוריה שונה מזו שאנו למדים. בסין התאהבתי באוכל הכי טוב שיש כמו שרמון תמיד אמר לי (:
בסין פחדתי על חיי. ראיתי עוצמה של מיליוני סינים שתרמו מעצמם ומממונם לטיפול ושיקום נפגעי רעש האדמה, שאיגדו כוחות ועשו את הבלתי אפשרי (השיקום הכי מהר שקיים איי פעם... אחרי רעידת האדמה נוצרו 7 מליון פליטים ולמעלה מ- 50,000 הרוגים).
אספתי מספר דברים שיש רק בסין:



רק בסין מישהו יעבור מולך ברחוב ויירק לך ליד הרגל, וזה בסדר!
רק בסין יכסו את התינוק בעשר שכבות אך ישאירו את הטוסיק שלו חשוף ולא מכוסה, בכדי שיוכל לעשות את צרכיו בכל עת..
רק בסין כאשר תאמר למקומי מילה באנגלית הוא לא יבין כלום, אך אם תכתוב לו באנגלית- הוא מייד יבין!
רק בסין חושבים שאם אתה ישראלי\יהודי אז אתה חכם ("hooo isale smart"...) תרגום- הווו ישראלי ...חכם, איינשטיין, קרל מרקס...
רק בסין לא תוכל לסבול את האוכל בשבוע הראשון אך אחר כך, תתמכר לחריף.
רק בסין יש בבית החולים יותר דליים עם מים כדי שירקו בתוכם מאשר פחי אשפה.
רק בסין אנשים יביאו איתם את הצואה שלהם מהבית כדי שהרופא יראה אותה (כן אני יודע שעכשיו אתם עושים פרצוף של איכס איזה גועל..)
רק בסין הרופא באמצע תשאול המטופל יוציא את ליחתו לחתיכת נייר או יעשה גראפס !
רק בסין לובשים שרוולונים כדי לשמור על שרוולי הידיים נקיים.
רק בסין פותחים מקרר בקיוסק ומוצאים ממנו קולה חמה.
רק בסין אופנועים נוסעים על המדרכה והולכי הרגל הולכים על השוליים.
רק בסין יעשו הפגנה של מאות אנשים שיקראו "סין הגדולה והחזקה", כי חוץ מזה אסור להם להפגין על שום דבר אחר.



הבטחתי לעצמי לחזור לסין בקרוב, ללמוד עוד, ליהנות עוד ולחוות עוד מהתרבות, האוכל, ולימודי הרפואה.
אני חייב לומר תודה ענקית לרמון וולמן ולטל בלו מורי (ממכללת סמינר הקיבוצים) שליוו אותי באופן צמוד במשך כול התקופה בסין, שתמכו, עזרו וענו על כול שאלה או בקשה לאורך הדרך והראו לי שמורה טוב הוא מורה לחיים.

ניר פלורנטין.

יום חמישי, 10 באפריל 2008

"והלך בדרכי ליבך" (קהלת)

את כיווני המקצועי אפשר היה לנחש פחות או יותר כבר מגיל קטן כששיחקתי ב"רופא וחולה" עם חברתי ,כלנית, ב"גן מרים" אלא שזרמי החיים ניווטו אותי למקום קרוב אבל מעט שונה מחלומה של כל אמא פולניה.כמטפל ברפואה סינית אני חי את התיאוריה והפילוסופיה הסינית ומסתכל על דברים ב"עיניים סיניות" אך פקוחות (ופקחיות) קצת יותר בשל היותי בן אדם מאמין שנותן משקל לא פחות רציני וחשוב למקור (ול"מקורות") ממנו אני בא ואליו אני משתייך בסופו של דבר.
ולעניין:
בין אם אתם מטפלים ברפואה משלימה (סינית, לא?), מתעניינים ללמוד אותה או עדיין מתלבטים מה תפקידכם בעולם הזה- בסופו של דבר כל אחד בוחר בדרך ללכת בה. אך השאלה הנשאלת היא: מהי , האם זו הדרך שלי ומתי כבר אגיע ולאן? או כמו שנדנדתי כל טיול משפחתי שיצאנו "אמא, מתי כבר נגיע"?
זה מזכיר לי סיפור דאואיסטי:

תלמיד בא למורו ושאל אותו כמה זמן לוקח להגיע להארה. ענה לו המורה: חודשיים.
שאל התלמיד: ואם אלמד הרבה ואהיה חרוץ ממש? ענה המורה: חצי שנה.
המשיך התלמיד: ואם אלמד יום וליל ללא הפסק? ענה המורה: שנתיים! התעצבן התלמיד ושאל איך זה יכול להיות שככל שהוא לומד יותר כך הוא מתרחק מהמטרה?
ענה לו המורה: כשהעיניים מסתכלות רק על המטרה- לא רואים את הדרך. וההליכה בדרך- זו הדרך להארה.

מעט על "דאואיזם" או "עשייה ללא עשייה" ובתרגום חופשי: זרימה!

דאו, אשר תוכל להגדירו
אינו דאו ניצחי.
שם, אשר תוכל לכנותו
אינו שם ניצחי.

נטול השם הוא מקור ראשיתם של שמים וארץ.
בעלת השם היא אמם של ריבוא הדברים...

שני אלה מוצא אחד להם ושמות נבדלים
יחד הם נקראים תעלומה...
זה השער לכל הנסתרות.

(מתוך "דאו דה צ'ינג", חיבורו של לאו-צֶה)





לָאוֹ-צֶה, אבי תורת הדאואיזם נולד במאה החמישית או השישית לפנה"ס בסין. מתוך התנאים הפוליטיים ששררו אז ומתוך התבוננות בעולם, נולד אחד מזרמי הפילוסופיה החשובים והמרכזיים בסין- הדאואיזם.
הסימנייה הסינית dao מורכבת מהמילה "דרך" ו "אדם". דרך שיש ללכת בה, אך היא מתפרשת כ- שיטה, תורה או אלוהים.
האידיאל של לאו-צה הוא אפס מעשה כלומר, אי התערבות במהלכם הטבעי של הדברים.
אין הכוונה לשבת כל היום בכורסא ולצפות שהמשכורת תגיע או שהידע ינחת עלינו משמיים אלא לתת למצוא את ה"טבע" שלך, לגלות אותו ואז... אז הכל ירוץ ויראה כל כך טבעי כאילו הדברים נעשים מעצמם.

"דאו הוא לנצח אפס מעשה
ובכל זאת אין דבר שאיננו נעשה".
(שָם)

חכמינו אמרו על כך במסכת אבות (ב,א): "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם" ונראה לי שכשאדם בוחר את הדרך שלו אז אין פיתולים, הסתבכויות וזיגזגים אלא דרך ישרה, ברורה ובטוחה. כמו שזכור לזקנים מבינינו המסר מ"דובי דובי דוברמן" שהכי בטוח לחצות בקו ישר. וכמובן, רצוי שהדרך שנבחר נלך בה ביושר ולא בחוסר יושר.

את תורתו, כתב לאו-צה בחיבור שנקרא "דאו דה צ'ינג" (תרגום: הספר על דאו-דֶה).
לפי איך שאני מבין את השירים בקריאתי אותם, התכוון והגיע המשורר לאלוהות ממש כשהדאו מתזדהה עם האלוהים, העל טבעי וה"דֶה" עם הטבעי, ריבוא הדברים. אך ארחיב על כך בפעמים אחרות.

"הפשטות נטולת השם
נטולה כל תאוה.
באפס תאוה באה שלוה
וכל העולם שרוי מעצמו במישרים"
(דאו-דה צ'ינג)

מה שאני מנסה להגיד בעצם זה, שכשעושים את הדברים שטובים לנו, שמרגישים לנו נכון אבל באמת ולא מתוך תשוקות, תאוות ורדיפות אחר דברים שאין בהם מה בכך- או אז מרגישים את השכינה שורה עלינו ויש ברכה בדברים וכל זה מביא לסיפוק והגשמה עצמית.
אני- בחרתי להיות מטפל.