סיפור על אש(ת) הקיסר

"אתה מבין"? הוא פתח ואמר- "יש את הPC ואת הTW. אתה עדיין בTW".
אני מבין, החזיר, והשפיל מבט.

היׁה היה קיסר. והקיסר היה טוב לב, רווק ונערץ. יום אחד החליט שזהו. את כל תשוקותיו סיפק, דבר לא היה חסר לו ועכשיו- הגיע הזמן לאהבת אמת. חיפש וחיפש.... ומצא. היא הייתה כל מה שרצה. טובת לב, חסודה, חכמה, נשית ויפה יפה כל כך עד שלא היה יכול להוציא מילה אחת ברורה לידה.
במהרה הוא ביקש את ידה והיא- התגשמות חלומה, כמובן שלא סירבה.
נערך משתה גדול, הוזמנה כל הממלכה ונקבעו שבעה ימי משתה. לאחר שבעת הימים המבורכים- נכנסו לארמונם והחלה מזדחלת לה ה.....שגרה.

"למה אינך מבינה"? "מדוע לא לובשת כבר את השמלה שעלי כה אהובה"? "תעשי מהר מהר אין זמן, אני שומע כבר את הקיבה והנה באה לה גערה, נעירה צקצוק ונשיפה. חושב: יותר נחמד לי עם החברות של המלכה מאשר להיות לבד בחברתה ואולי אולי לא עשיתי בחירה נכונה?
והיא: "למה כבר אינך מחבק כשהיית? והיכן המתנות שפיזרת קודם החתונה? ולאן, לאן נעלמה לה השיחה?? והמילה הרכה? המחמאה? כל היום עסוק בענייני הממלכה! פנה לי קצת ממך. מזמנך".

למרות קוצר זמנו (והסבלנות) החליט הקיסר בעקבות לחץ רב מצד המלכה לפנות לחכם הממלכה ולשאול בעצתו. מה קרה, מה ניתן לעשות והאם ניתן לתקן את שנגרע?
וכך לחכם הוא אמר:

זה כבר כמה חודשים שאיני נמשך כעש אל האש, כפי שנוהגים לומר, כי האש לא כבתה אלא מלחששת לה ומחפשת מקומות אחרים להתפשט. כדרכה של אש. חרכה, פצעה, לפעמים על קטנה, לפעמים התגברה.
דימעותיה- כבר לא יכלו לה. בתחילה, הספיקה דמעה קטנה להשקיט הבעירה אך ברבות הדמעות- היא התחזקה והתקשחה- פרצה בלהבה שאפילו אני איני יכולתי לכבותה.

לפני החתונה הם דרשו בדרשה :

א(י)ש. א(י)ש(ה). שוֹרָה שכינה ביניהם- "עזר כנגדו", לא שורה שכינה- אש אוכלתם. וכנראה שלא היה מצידי אל רק התבערה.

"צריך לחתוך", החכם ממשיך ומבצע תנועה חדה עם היד. "אין לי עוד שום עצה. אתה כבר נשוי. כבר אין לך ברירה, כל עוד עולה בך שארית של אהבה".

היא מחתה דמעה. הוא- מבולבל, מבטו מושפל לרצפה, ויצאו הלכו משם בחזרה.

בדרך, כל השתיקה, הרהר בדברי החכם. "למה הוא התכוון שאני עוד ב TW ולא עברתי ל PC"?
יש לכם תשובה?

והרי הוא הנמשל:

ברפואה הסינית הלב, המשוייך לאלמנט האש, הוא הקיסר.
באלמנט האש, 4 איברים. שניים יאנגים ושניים יינים. מתוכם, הTW יאנגי והPC ייני.
במשך חיינו אנו עוברים בכל השערים של "5 האלמנטים" (5 התנועות) ושער האש הוא עם תחילת גיל ההתבגרות. הגיל בו מתחילות האהבות הראשונות, ההתלהבות, החיזור המשוגע, נגיעה ראשונה, נשיקה ראשונה...
האש הבוערת, שאחראית לכך- כמו במדורת ל"ג בעומר- היא אש גדולה, חמה ומרשימה. אך כולנו יודעים שסופה של אש גדולה להתנמך, להתקטן ואם לא נזינה בעוד חומר בעירה (ייני) ונורידה לאדמה- היא תכבה.

האש שלו הייתה גדולה, אך המשיכה הלאה, חיפשה לה שדות זרים ללחך בהם. ובמקום שהייתה לה הבעירה הגדולה- נותרה לבדה אדמה חרוכה.

"יצר האדם רע מנעוריו"

"אתה עוד בTW", מהדהד וחוזר. אנחנו מחפשים את ההתלהבות, החיזור, המרדף, ההתחדשות, החדשנות, החום, השטח החדש והלא מוכר, ההרפתקאה. כאלה אנחנו בטבעינו. יאנגים. וזה לא רע- אלא כשזה בזמנו ובמקומו.
והזיכרון, החוויה שהייתה, שאומרת "היה שם משהו אמיתי"- לאן זה נעלם?

"תוסיף חומר", אמר. תוסיף ותיתן, משלך, מעצמך, את כל כולך עד שתגלה שמה שבטבעך, הרי זה יצרך- לא מנוגד לזוגתך. והיא מתוקף תפקידה הייני, המקבל, המכיל- תדשא דשא, תכה שורש, תציץ ענף ותניב פרי. כלומר, מתוך הקבלה- תבוא הנתינה. ועוד יותר. (אלמנט האדמה בא מייד אחרי אלמנט האש).

"תעבור לשלב הPC". מגן הלב. מגן הקיסר. תגן על האש לבל תיכבה- ע"י נתינת החומר (כן כן, זה הזמן לשבור חסכונות...ולתת. בעצם, לקיסר לא חסר דבר מה לתת, נכון? ).

אז הוא נתן. בהתחלה חיבוק ונשיקה. אחר כך מבט ואיזו מילה טובה. וקנה לה טבעת קטנה וצמיד שתמיד רצתה. הוא צייר לה ציור וכתב לה שירים- עשה לה מסאז' בכפות הרגליים וסיפר לפני השינה סיפורים.
ובכל פעם שהרגיש דבר מה שגרתי מזדחל לאיטו לעבר ממלכת הוד קיסרותו-
חזר על החומר הנלמד והשיב את הדברים אל ליבו.

והם חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה.